לב התמר השקעות מקבוצת דניאל וחנן בע"מ נ' אריגאטו ניהול השקעות בע"מ

החלטה

בפניי בקשה מטעם המבקשת, היא הנתבעת בתיק זה, לחייב המשיבה [התובעת] להפקיד ערובה, להבטחת הוצאותי, מהנימוק שהמשיבה הינה חברה פרטית בע"מ, שאחריות בעלי מניותיה מוגבלת, וכי על פי המידע שמצוי בידי המבקשת, למשיבה פעילות דלילה ביותר, והדברים אף עולים מכך שבמסגרת הליך משפטי אחר, טענה המשיבה בעצמה כי הינה חסרת פעילות ענפה, וכי פעילותה דלילה במיוחד.

בנוסף, כך המבקשת, בשנת 2009 הומצא למבקשת צו לעיקול נכסי המשיבה, שהונפק ע"י אגף המכס והמע"מ עקב קיומו של חוב בסך 123,831 ₪.

זאת ועוד, מתדפיס רשם החברות עולה כי המשיבה אינה משלמת מאז שנת 2006 את אגרת רשם החברות, ואף עולה כי למשיבה אין משרדים, וכתובתה הרשומה הינה כתובתו הפרטית של אחד מבעלי מניותיה.

לשיטת המבקשת, כל האמור מעיד על העדר יכולת כלכלית של המשיבה, ובנסיבות מעין אלה, קיים חשש מוחשי וממשי כי אם תפסיד המשיבה בדין, לא יהא בידי המבקשת להיפרע הוצאותיה, ככל שייפסקו לטובתה.

המשיבה בהתנגדותה לבקשה טוענת, כי המדובר בתובענה שטרית לתשלום שיקים שנמשכו על ידי הנתבעת ולא כובדו, וכי אין במסמכים עליהם מבקשת המבקשת להסתמך, כדי להעיד על חוסר יכולת כלכלית כטענתה. לטענתה, ההפך הוא הנכון; דו"ח רשם החברות מצביע על כך כי אין לתובעת כל שעבודים, דבר המעיד על חוסן כלכלי, וצו העיקול שצורף לבקשה הינו משנת 2009, ואין בו כל ציון כי החוב למעקל לא שולם.

המבקשת השיבה לתגובת המשיבה, וטענה כי ההלכה הפסוקה קובעת חזקה משפטית לפיה על חברה בע"מ להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הגורם שנתבע על ידה, ומשעומדת חזקה זו לטובתה, הרי שמוטל על התובעת הנטל לשלול חזקה זו בדבר חובתה להפקדת ערבון, על ידי הצגת ראיות המוכיחות חוסן פיננסי. במקרה דנן, כך המבקשת, לא הציגה המשיבה כל ראיה לסתירת החזקה האמורה, ועל כן יש לחייבה בהפקדת ערובה כמבוקש.

דיון

סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 קובע:

"הוגשה לבית המשפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה, או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

סעיף זה למעשה יוצר סמכות מקבילה לבית המשפט, להורות על חיוב תובע בהפקדת ערובה לפי תקנה 519 [א] לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

בעוד שלגבי חברה הכלל הוא כי חיובה בהפקדת ערובה הינו הכלל, ואי חיובה הוא החריג, הרי שלגבי אדם פרטי, הכלל הוא אי חיוב בהפקדת ערובה, והחריג הינו חיוב בה. [רע"א 544/89 אויקל תעשיות בע"מ נ. נילי מפעלי מתכת בע"מ, רע"א 3274/92 סרוסי נ. י.ע.ף קידום מכירות בע"מ, בש"א (י-ם) 5922/01 מוזס נ. לוי רמות עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ, רע"א 6066/00 חאלד אעדילי נ' חב' סלקום ישראל בע"מ; רע"א 3686/05 גאלי אחזקות בע"מ נ' פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ].

אך גם כאשר מדובר בחברה, אין לעשות שימוש בתקנה באופן גורף, אלא יש לשקול כל מקרה לגופו, תוך שימת לב לזכות הגישה לערכאות, שהינה "זכות חוקתית מן המעלה הראשונה" מחד, ולאינטרס במניעת תביעות סרק ובעיקר בהבטחת הוצאותיו של הנתבע מאידך, בעיקר כשנראה שסיכויי התביעה נמוכים.

ההחלטה בדבר מתן ערובה להוצאות על ידי תובע הפונה לביהמ"ש, מערבת שיקולים נוגדים; האחד – מימוש זכות הגישה לערכאות, המצריכה התחשבות ביכולתו הכלכלית של יוזם ההליך לעמוד בנטל הכספי הכרוך בהפקדת ערובה. מנגד, יש משקל לעניינו של נתבע בהליך, המובל באמצעות התובענה לדיון בערכאות, וזכאי להגנה כי אם ההליך נגדו יידחה, יהיה בידיו לממש את גביית הוצאות המשפט שנפסקו לזכותו, לבל יסבול חסרון כיס עקב הליך שהוגש נגדו שלא ביוזמתו [רע"א 3601/04 לין ונצ'ון נ. מ"י -מנהלת ההגירה / משטרת ישראל].

על ביהמ"ש למצוא, בכל מקרה על פי נסיבותיו, את האיזון הנכון בין זכות הגישה לערכאות ובין הצורך להבטיח את הוצאותיו של צד "הנגרר" להליך משפטי [רע"א 2083/06 צנטרום מרכז תוכנה בע"מ נ' אופטיקה הלפרין בע"מ, רע"א 2157/06 לרנר נ' מוזיאון תל אביב לאומנות בע"מ ואח']. בהפעלת שיקול הדעת בעניין הפקדת ערובה להוצאות משפט, יש לתת משקל ממשי לזכות החוקתית של פניה לערכאות, ומנגד יש לשקול את האינטרס הציבורי כבד המשקל, המבקש להבטיח לבעל דין הגנה בפני מצב בו יתקשה לגבות הוצאות שנפסקו לטובתו בהליך שהוגש נגדו, וכשל.

במקרה שלפניי, סכום התובענה עומד על סך של 139,967 ₪, והמדובר בסכום שאינו גבוה במידה כזו שניתן לומר כי אין כל ספק שהגנה מפניה עולה ממון רב, אשר לא יהיה בידי המשיבה משיבה לשלם, אם תידחה תביעתה. כמו כן, אינני סבורה כי הוכח שהמשיבה הינם חסרת כל יכולת כלכלית וחסרת כל אמצעים ונכסים, במידה כזו שניתן לקבוע כי במידה וייפסקו סכומים לחובתה, לא תוכל לעמוד בתשלום בהם.

סבורני כי האמור לעיל, בשילוב הניסיון למצוא האיזון הנכון והראוי בין זכות הגישה לערכאות לבין הבטחת הוצאותיו של הצד הנגרר להליך המשפטי, מטה את הכף לטובת המשיבה, וכי הנסיבות דנן אינן כאלה המהוות חריגות ונדירות, המצדיקות התניית בירור התובענה בהפקדת ערובה, ומניעה בידם מבירורה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, י"ג שבט תשע"א, 18 ינואר 2011, בהעדר הצדדים.